מים עד נפש

בין גל לגל, בשעת הדין והסער, נישא יונה בידי יורדי הספינה.

הקומפוזיציה מהדהדת את הפייטה של מיכלאנג׳לו, אך לא כאם ובנה אלא כאדם ואדם. יורדי הספינה אינם כועסים, כי אם מרחמים.

ידיהם אוחזות ביונה בעדינות, כמי שנושאים תפילה ולא עונש. האדם מושלך, אך איננו נאבד.

״אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ״ (יונה ב׳, ו׳)