מים עד נפש

בדמותו של נחשון בן עמינדב מתגלם רגע האמונה הצרופה, רגע שבו התקווה איננה עוד מחשבה אלא צעד.

גופו החשוף פוסע אל תוך המים, אל עומק הלא נודע, בעוד הרוח והים סוגרים עליו. על פי המדרש, נחשון היה הראשון שקפץ לים טרם נבקעו המים, ורק כאשר הגיעו עד צווארו נבקע הים לפני ישראל.

האור בציור נופל מאחוריו, כאילו השמים עצמם עדים לצעדו. זהו רגע שבו האדם מתמסר לגורלו לא מתוך ייאוש אלא מתוך אמונה.

״הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ״ (תהילים ס״ט, ב׳)